(ויה שיר החורש.)

אני אזכור את העבדים, הנסחרים, אלו שכבולים בגופם, במינם, בגילם או במוצאם בתרבות שבה הם נחותים, בעבודה מנצלת וקשיים כלכליים, את הגר, היתום והאלמנה. ונקווה שלמרות המיתון, עוד יש די אחווה ואנושיות בחברה הישראלית כדי לנסות ולדאוג גם לחרותם של אלה.

בתוכניות הפרשנות הפוליטית בארה"ב, בעיקר השמאלניות (ביל מהר ודומיו), אחת הטענות שעולה בעד אובמה היא שבחירת נשיא שחור תאותת למוסלמים הקיצונים שארה"ב היא מדינה רב תרבותית, ובה סיכוי שווה ובלה בלה בלה.
אני חושבת שמוסלמים קיצונים, כמו קיצוני כל דת, לא מעוניינים בפלורליזם. הם מעוניינים לנצח. הם לא רוצים רב תרבותיות, הם רוצים שהתרבות שלהם תקבע את החוקים. הקתולים שאוסרים על הפלות בחוק. החרדים שמרססים מודעות עם נשים, או מסרבים לראות את רות גביזון בועדת וינוגרד. וגם הג'יהדיסטים שמפגעים בכופרים. ושום דבר לא ישנה את זה, גם לא נשיא אמריקאי שחור.
מלבד זאת, מרגע שסוטים מהישגי העבר והתוכניות לעתיד, למה שלא נשאל מה יאמרו אותם מוסלמים קיצונים על אשה כנשיאה? הם ישתוללו מזעם, כמובן. אם הנערות בערב הסעודית יראו זאת, הן עלולות לנסות לברוח למערב, כמו אייאן הירסי עלי, אף היא מוסלמית נמלטת שהפכה לחברת פרלמנט.
השאלה "איך יגיבו המוסלמים הקיצונים" נראית לי לא רלוונטית באופן קיצוני. אבל אם כבר שואלים אותה, אולי כדאי לתת תשובה אמיתית, ולא כזו המבוססת על משאלות הלב, ולחשוב גם על תגובתם של הקיצונים לאשה או לגיבור מלחמה. יש לי הרגשה שמספיק אמריקאיים מעוניינים לנפנף אצבע משולשת בפני הקיצוניות הדתית (או לפחות, קיצוני דת אחרת). אבל לזה, כמובן, אף אחד לא מתייחס.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

אמנית צעירה ומוכשרת, שלא זוכה לחשיפה שהיא ראויה לה, מפרסמת בבלוג שלה (zoie_braun) סדרת איורים על מחלת הסרטן והטיפולים בה. הסדרה מדויקת, מבלי להיות חושפנית. אין בה שום דבר מגעיל או מטריד, והיא ראויה להתבוננויות חוזרות ונשנות.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

זה לא נושא חדש, אבל ואן-דר-גראף-אחותך מנסחת היטב (כהרגלה) את חיבוטי הנפש הכרוכים בכתיבה בבלוג, ובעיקר בכתיבה על דברים "לא חשובים".
אני טוענת שאם בלוג מנסה להבטיח תוכן אחיד ברמתו, ונושאים מתוך מגוון מוגדר למדי, הקוראים יפתחו ציפיות שהבלוג יכול לעמוד בהן.
בכל מקרה, אם יש נושא שנטחן ונלעס עד דק בבלוגיה, זה הנושא. לפיכך, אפסיק לדוש בו כאן.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

איילת (ntopaa) מביאה את הסיפור הבא שמכיל אישה אחת עם מזג פרוע, תרבות אחת עם רגישות משונה, ושופט אחד עם ראש על הכתפיים.

ואני תוהה: מישהו מתרגש בארץ מקללות כאלו? מילא, קללות שמופנות לאנשים, אבל כאלו שמופנות לחפצים מתסכלים ממינים כאלו ואחרים? בכלל, אם קיים יש מקום שאפשר לפתוח בו את הג'ורה בשפת שירותים, הרי שזה המקום. ובכל מקרה - גם אם הורים לא רוצים שילדיהם הרכים יחשפו לנושא - לא נראה לי שזה יזיז הרבה לבוגרים, גם אם ההתנהגות עצמה לא מנומסת במיוחד.


בהערת צד שאינה קשורה (מעניין לעניין באותו עניין): החל מרשומה זו, לא ישמרו מספרי ה-IP של מגיבים אנונימיים. אם ישובו מטרידים או משמיצי אנשים שאיני מכירה, אשקול להחזיר את הרישום, למרות שנדמה שהסינון האוטומטי יעיל הרבה יותר.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

במיסיסיפי הוגשה הצעת חוק שתאסור על מסעדות להגיש אוכל למי שהBMI שלו עולה על 30, כלומר לשמנים.
כמובן שלצורך זה, המסעדות חייבות לשמור את הנתונים המדוייקים של משקל האורחים עם כניסתם, כדי להוכיח שלא עברו על החוק.
מלבד זאת מעניין אותי אם יש הנחות לאנשים שעודף המשקל שלהם נובע ממחלה, כמו תת-פעילות של בלוטת התריס; מה יעשו עם מי שבעוד שתי כוסות מים (כלומר, חצי קילו) יעבור את המשקל המותר; מה לגבי שירות חדרים או מזנון ארוחת הבוקר של מלונות שאין מטבח בחדריהם (האם אזרחים זרים יכללו בחוק?); ומה יקרה לנו אם גלעד ארדן ישמע על ההצעה.
בארה"ב, אפשר לומר, קל לעבור לניו המפשייר: חיי חירות או מוות, קורא המוטו שלהם. ויתנחמו תושבי מיסיסיפי בכך ששם, לפחות, גם אם מחוקק מסובב אחד מעלה הצעה עקומה שכזו, הסיכוי שהחוק יעבור - קלוש.

מעולם לא העליתי בדעתי שניתן להפיק עונג שכזה מדגש תבניתי.

דרומי שואל, בפוסט בבלוגו, מה בעצם לא בסדר בתקינות פוליטית. ואני אומרת: מאיפה לי לדעת, לא כאילו שאנחנו חווים את זה בארץ.
מה זאת אומרת, בטח אומר מישהו עכשיו, הרי יש כאלו שמשתמשים במונח "אפרו אמריקאי" כדי לתאר את העובד הזר שמשועבד לקרוב משפחה זקן שלהם. לא משנה שהוא מהגר עבודה ניגרי או דומיניקני או פיליפיני שזנח את ילדיו כדי לפרנס אותם, ובכלל לא אמריקאי בשום צורה.
אין אצלנו "תקינות פוליטית" כי יש ערסים שיצעקו לבחורות "כוסית, בואי בואי, הייתי עושה אותך" ולחלופין "יא מכוערת, את לא מתביישת לצאת ככה לרחוב"; כי יש קמפיין "ישראלי אמיתי"; כי לערבים ישראלים - "בני דודינו" או "שוודים" - אף אחד לא קורא בלשון מכובסת בפניהם. בכל מקרה לא מתייחסים אליהם כמו לבני אדם, שלא לדבר על שיוויון זכויות, או איזו תנועה שתחתור לשיוויון שכזה.
הבסיס לתקינות פוליטית הוא הניסיון (הלעתים כושל) להכליל כמה שיותר אנשים בתוך הנורמה. ולכן האמריקאי שצריך לתת תאור פיזי יתחיל להתפתל ולומר שאדם כלשהו הוא קצת, אה, מאותגר אנכית או אופקית; אצלנו, כל עוד ההוא לא שומע, אפשר לומר שהוא נמוך או שמן. וגם בפניו - טקט, לא תקינות פוליטית - יאמרו שהוא "לא בדיוק שחקן כדורסל" או "קצת מלא". זה במקרה הטוב. המקרה הפחות טוב (ולא מדובר על שיחה בין חברים קרובים) הוא "יא בטטה בגובה דשא" או משהו בדומה.
הקמפיין "ישראלי אמיתי" הוא דוגמא מצויינת לחוסר התקינות הפוליטית במקומותינו: אילו היתה תקינות פוליטית, השאלה "איפה שרתת" לא היתה עולה בכלל; ואם היתה עולה, היה איזה מונח מכובס לאמור "לא רוצה לשתף", "לא עניינך" או "לא שירתתי", משהו כמו "מאותגר צבאית"; אבל כמובן שאצלנו לא עוצרים בחוסר השירות אלא גם מנסים לברר למה בדיוק. הליך שלא נעים גם לחולי מחלות כרוניות, גם למי שבדיוק עבר תאונה או ניתוח וגיוסו בוטל, וגם למי שלא סיים בגרות והצבא החליט לוותר עליו בשל כך.
אמריקאי לא ינסה לברר מדוע ואיך הגיע המאותגר-הליכתית לכסא הגלגלים שלו. זה לא תקין פוליטית לחטט בפצעים של זרים או של מכרים שטחיים. זה לא תקין פוליטית להעליב בשפה נקיה. תקין פוליטית הוא הניסיון שלא להעליב, כוונה שזרה לחלוטין לחברה הישראלית, שתרבותה מיליטריסטית ומבוססת על מאבקי כוחות, על הקטנת האיש שעומד מולך, והרצון לנצל את "הפרש הגדלים" לטובתך, פן "תצא פראייר".

אני מכירה אנשים שלא יכולים לרוץ, או ללכת. אני מכירה אנשים שלא יכולים לנשום בלי פיזיו ואנשים שלא יכולים לאכול את רוב המאכלים במסעדות, או שלא יכולים לאכול בכלל מבלי לקחת אנזימים. אני מכירה את האנשים, ולא את המחלות שלהם. אני מכירה את האנשים ואני כואבת איתם את חוסר התקינות הפוליטית הישראלית, שמכריח חולים לחשוף את מחלתם בפני שוטרים ופקחים ונהגי אוטובוס, וגם סתם זרים תוקפניים, שחושבים שנכות שלא רואים אותה אינה קיימת; שגורם לישראלי לזלזל בכל צעיר וצעירה שלא קמים לזקן באוטובוס, גם אם אותו צעיר לא מסוגל לקום בלי קביים; שמניח שכל אחד שלא שירת הוא "משתמט", ולא "משוחרר".
המשמעות של תקינות פוליטית היא שזה לא עניינכם למה הוא לא שירת בצבא, למה יש לה תו נכה, למה הוא לא קם לאישה בהריון באוטובוס; זה לא עניינכם איך ולמה הוא הגיע לכסא גלגלים או שהיא איבדה איבר מאבריה; למה מראש שואלים אם מותר לעשן או לגעת, ולא מחכים שיבקשו מכם להפסיק, ואם כן חיכיתם שיבקשו, מכבדים את הבקשה. תקינות פוליטית היא גם לא להתייחס לאנשים זרים, בין ברחוב ובין סלבריטאים, בין נשים ובין גברים, בתור "ווא ווא, הייתי עושה אותו/אותה", או להשמיע בקול ביקורת על המראה או הבחירות האופנתיות של זרים ברחוב. לפחות תלחשו.
זה איזה כבוד בסיסי לזרים, גם כאלו ממגזרים אחרים. אפילו כאלו שהם לא מ"עם הבחירה" ואפילו כאלו שאינם אוברמענטשים, יפי בלורית ותואר.
אז מאיפה לי לדעת אם תקינות פוליטית זה טוב או רע. אחרי שתהיה לנו קצת, אולי תהיה לי דעה אם זה עוזר לפתור את הבעיות האלו, או רק צובע אותן בצבעי פסטל.

דיסקליימר: חוץ מהיותי שמנה, אין בי פגמים גופניים, וחוץ מהיותי הומניסטית, אני נורמטיבית למדי. אני גם קמה לזקנים ונשים הרות באוטובוס. לא חוויתי על בשרי את החדירה הכואבת הזו.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

אריקה ג'ונג כותבת על בריאות האשה בהקשר הויכוח על ההפלות בארה"ב. הכותרת פרובוקטיבית, התוכן לא ממש. בעיקר יש סקירה היסטורית, והשוואה על בסיס מעמד כלכלי.
הייתי מתרגמת גם את זה, אבל אין לי שמץ מושג איך אפשר ליצור קשר ולקבל אישור.
מה שמדאיג אותי, הוא היוזמות המשונות שעלו לאחרונה גם בארץ, בנוגע להגבלת ההפלות. כבר עכשיו צריך לעבור ועדה, שמאשרת רק במקרים מסויימים, ויש נשים שמשקרות כדי להשיג את האישור להפלה; לפחות בינתיים, עד כמה שידוע לי, אין בארץ תעשיה שלמה של הפלות לא חוקיות, שמסכנות את חייה ובריאותה של האשה. לעומת זאת יש שיעורי חינוך מיני שמדברים גם על אמצעי מניעה, ומדפי קונדומים ארוכים בבתי-המרקחת.
אני מניחה שבארץ, בכל מקרה, המספר היחסי של הריונות בגיל תיכון נמוך יותר, ולו מפני שאשכרה מדברים על סקס ואמצעי מניעה, ולא נמנעים מהנושא בשיטת "אם לא נביט, זה לא קיים" האמריקאית.

(ושוב תודה לשרון על הקישור).

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

עד שאכתוב עד כמה מגוחך בעיני קמפיין "שישי משפחתי"; עד כמה מפריע לי הביטוי, שנדמה שהשתרש, "עושה שכל" (כלומר, הגיוני), ובאותה משפחה: גורבים גרביים, מרכיבים משקפיים, חובשים כובע, עונדים תכשיט, לובשים חולצה ועוטים מעיל, אך לא "שמים" אף פריט לבוש בעברית; ועד שאגע שוב בנושאי התחבורה, רשומה קלילה אך רצינית.

אריק זורן כותב בבלוגו את הרשומה "חמישים דברים שלמדתי בחמישים שנים, רשימה חלקית שאינה מסודרת בסדר מסויים".
מכיוון שהרשימה מקסימה למדי בעיני, ביקשתי את רשותו לתרגם, וכיוון שקיבלתי אותה, עשיתי זאת. כאמור, הקרדיט כולו של אריק זורן. מלבד ההערות שלי, שמופיעות בכתב מוטה - כי אפילו כשאני מתרגמת אני לא מסוגלת לסתום את הפה.

( להלן רשימה. )

תגובות והערות לאריק זורן עצמו ניתן להשאיר גם בדיון שבתום הרשומה המקורית. יש גם רשימת השלמות ודגשים, המתעדכנת מעת לעת, ואותה לא תרגמתי.

ותודה לשרון על ההפניה לרשומה המקורית.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

מעצבן אותי שתולים את הניצחון שלה בניו-המפשייר ב"רגע-הגרון-החנוק". לא תולים בשום דבר דומה את ניצחונו של מק'קיין בניו המפשייר, אחרי ההפסד שלו להאקאבי, רומני ואפילו תומפסון.
אולי זה לא הרגע הבודד? אולי הנשים שהצביעו עבורה - וגם הגברים - אינם יצורים לא-רציונליים שמצביעים הישר מאברי הרביה? הייתכן שהעובדה שהיא מקדמת באופן רציף, לאורך שנים רבות, את ביטוח הבריאות, עמדה לצידה? אולי הניסיון שלה? אולי יש משהו בקריירה הפוליטית שלה שהטה אנשים לצידה, בדיוק כמו מק'קיין?
ובכלל, אם להצביע מהשחלות, הכריזמה החייתית והסקסית להפליא של אובמה לא היתה אמורה לסחוף הרבה יותר?

מעצבן אותי שמתייחסים אך ורק לנשים שהצביעו עבור קלינטון. הגברים שהצביעו עבורה הם כנראה נטולי סיבות. מעצבן אותי שהתוצאות של ניו-המפשייר, הפוכות בכל מובן לאלו של אייווה, נתלות ברגע אחד של ראיון איתה - ולא בכל ההיסטוריה הפוליטית שלה. ומעצבן אותי מאד, ששוב חצי מהציבור מוצג כלא רציונלי ונטול מוח, שיצביע עבורה מתוך רחמים ולא מתוך דאגה לעתידו שלו. ייתכן שהעתיד הזה כולל גם תיקון ליחס הכפול והמביש לנשים (היא לא שמה את המשפחה במקום הראשון, היא לא מציגה מספיק רגשות, היא מציגה יותר מדי רגשות - לא שמענו שום דבר כזה על אדוארדס, שאמר שיתמסר לרעייתו החולה, ושכח מזה).
יאללה יאללה, זה מה שהשחלות שלי אומרות. זה לא בגלל שהיא כן-או-לא הגיעה לסף דמעות (אפילו לא חצתה אותו). זה בגלל שמי שמצביע בארה"ב, כנראה אכפת לו מהעתיד. אחרי הכל, להם אין יום חופש. ועם כל ההתלהבות שאובמה מפיח בבוחריו, וכל הרחמים הנוצריים שהאקבי מייצג, כנראה שרוב הבוחרים לא רוצים לשים את עתידם בידיהם. לפחות אלו של ניו המפשייר.
אחרי הפריימריז בדרום קרוליינה, מישיגן ונוואדה, יהיו אלו של פלורידה. פלורידה נוטה להיות מהמדינות שמכריעות את הבחירות לנשיאות; אם קלינטון תשרוד, נקווה שאף אחד לא יתלה זאת ברגע האחד ההוא.

תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

איני כותבת לעתים קרובות על המגורים בעיר פתח תקווה, אולי העיר שזוכה לזלזול הרב ביותר בארץ; יש לכך סיבה.
פתח תקווה, שסטטיסטית נמצאת במקום טוב - שכר השכירים גבוה מעט מהממוצע הארצי; 180,000 תושבים, 62% זכאות לבגרות - בכל זאת אינה עיר טובה במיוחד. היא ממוגזרת להחריד. השכונות העשירות מחולקות בבירור לאלו של הצעירים החילונים (אם המושבות) ואלו של המשפחות הדתיות (הדרום-מערביות). איש אינו רוצה לראות מישהו שונה בשכונה שלו; ההומוגניות היא הצו העליון. זה לא סוד שיש בתי ספר נפרדים לעולים מבריה"מ וילדיהם, אולי אפילו נכדיהם; המקרה של הילדות מעדת יוצאי אתיופיה, שקיבלו כיתה נפרדת לארבע בנות בבי"ס דתי, מחפיר אך לא מפתיע.
ומה קורה במרכז העיר, במקום בו ההטרוגניות חוגגת?
יש קן של בני עקיבא מול ביתי. הם לא רוגמים אותנו באבנים, אבל בהחלט מסתכלים בבוז על אשה במכנסיים. עליהם מביטים בבוז החרדים של ממש. גם העולים, וכמובן החילונים הנאורים - כל אחד מעריך את תרבותו ובז לאחרים.
זה לא רק המבט מלא הבוז, שיקוף של תרבות מגזרית, שמונעת סולידריות חברתית; העסקים הקטנים נלחמים זה בזה, ומייצגים ערכים שונים. ברחוב שלי, למשל: יש כמה מספרות ומכוני ציפורניים. תופרת וסנדלר של "ותיקים" ותופרת וסנדלר של "עולים". שען אחד, שעסקיו מועטים. שני אטליזים - כל אחד ברמת כשרות שונה. המחמיר לא מוכר דגים, כך שמולו יש חנות דגים כשרה למהדרין. יש גם מעדניה שמוכרת חזיר, ליד חנות הצעצועים של חובש הכיפה הסרוגה.

ומשהו מוזר קרה היום, כשיצאתי לקניות קטנות בחנויות הרחוב.
המעדניה מקושטת לכבוד חג המולד. האורות מנצנצים ומהבהבים. לקוחות רבים קנו סנטה משוקולד או משקה אלכוהולי, לחגוג בו. ובחנות הסמוכה - שבעליה דתי - מוכרים קישוטים לחג. שום דבר מפורש, רק שרשראות מנצנצות למיניהן, ובכל זאת.
חנוכה הוא חג שמתנגד להתייוונות בכל מחיר. אבל מעט התייוונות, מספיק כדי לשמוח בחגו של שכנך, אין בה כל רע. ואם המעט הזה הצליח לצוץ בפתח תקווה, אולי יש מספיק תקווה לעוד שנה אזרחית אחת, לפחות.


תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.

כפי שהבטחתי בעבר, אני מפרסמת כאן את הסמינר שהגשתי לפרופ' ישעיהו שן אודות מטאפורות בפתגמים.
הושמטו מן הפרסום: הביבליוגרפיה, הערות השוליים והנספחים (השאלון המקורי והגדרות מילוניות נוספות). הסמינר קיבל 95, וייחודו הוא העיסוק בפתגמים בעברית (בניגוד למאמרים המציגים תוצאות דומות, שחקרו פתגמים באנגלית). ללא אוסף השאלונים וטבלת דירוגי התשובות, לא ניתן להגיש אותו או לבסס את מסקנותיו, אך אולי יסייע להרחיב דעתם של סקרנים.
הערות השוליים והרווח בתחילת הפסקאות נעלמו במעבר לבלוג. עמכם הסליחה.

( מבוא )
( הליך )
( דירוגי התשובות )
( תוצאות )
( היסקים ודיון )
( עשה או אל תעשה? )
( הסתייגויות ובעיות בניסוי - למחקר נוסף )
( סיכום )

מערכת תחבורה ציבורית משוכללת, שגם בעלי הרכבים מעדיפים להשתמש בה. רחובות רחבים ונוחים לשימוש כלי רכב, גם אם אין חניה בשפע (ורובה מוסדרת בעזרת מדחנים). שבילי אופניים ומדרכות רחבות. עצים לצד בתי הסירות שעל גדת הנהר. קיום נינוח של הולכי רגל, רוכבי אופניים ונהגי מכוניות, זה לצד זה. העיר כולה היא החצר של הקמפוס.
זו בוסטון. לא כל בוסטון, לא צ'יינהטאון, לא הפרברים, לא השכונות הרחוקות. רק מרכז העיר. וכעת, ילדים, התוכלו למצוא את ההבדלים בינה לבין תל-אביב או פתח תקווה?
(מלבד שבילי האופניים והעיסוק בפעילות גופנית מגוונת ברחובות, עבור הנהג היא דומה לאשדוד, עבור הולך הרגל - לכפר סבא).

וכבונוס:
מדריך אמת לגלובוסים המוצבים בשדרת רוטשילד.

סיימתי לכתוב את העבודה הסמינריונית המתישה ביותר שכתבתי עד כה (בתואר השני יהיה, אני מקווה, מאתגר ומעניין באותה המידה). תודה לכל המשיבים שעזרו לי לצלוח את המשימה האחרונה-לתואר-זה, וגם לשרון שעזרה לי למצוא את רוב המשיבים.
אני מבטיחה שהבלוג ישוב לשידוריו הרגילים בהקדם, קרי: הבעת דעות נחרצות (או הגיגים משוטטים) על כל דבר שבעולם. הבטחתי לכתוב על ההבדל בין המרחב הציבורי הבוסטוני לתל-אביבי, וזאת אעשה, עוד השבוע.

והדבר הראשון שיש לו לספר לנו, זה מה עושים ביבי וברק בשביל הקול הרוסי. עיקרו של עניין? הם מוכנים למכור את המפלגה.
אולי הגיע הזמן לשתי מפלגות גדולות אחרות.

__
בקישור רופף למדי, הבנתי לאחרונה שהשיר היחיד שגורם לי לבכות הוא "Russians" של סטינג. אני מניחה שאיבדתי את התקווה.

שבתי. כעת שקועה בחובות אחרונות לתואר.
בקרוב: בנוגע לחוק הקסדה, והמרחב הציבורי בבוסטון.